News

4 חוקרות מאוקראינה מספרות על המדינה שהותירו מאחור


על פי הערכות ארגון הפליטים של האו”ם, כ-4.5 מיליון איש עזבו את אוקראינה מתחילת השנה עד היום. אלפים מהם, יהודים ולא יהודים, הגיעו לישראל. על רקע הדיון הסוער על מספר הפליטים הלא-יהודים שישראל יכולה לקלוט, נוסף על קליטת כלל היהודים, יצאו כמה מוסדות אקדמיים בישראל בתוכניות מיוחדות לקליטת חוקרים מאוקראינה. האוניברסיטאות משתמשות לשם כך בתקציבים מיוחדים שהוקצו לקליטה של סטודנטים זרים ושיתופי פעולה בינלאומיים. לאוניברסיטת תל אביב כבר הגיעו שש סטודנטיות וחוקרות אוקראיניות, והכוונה היא לקלוט עד 30 כאלה.

האוניברסיטאות באוקראינה מושבתות כמעט כולן, וניסויים שכבר החלו והושקעו בהם משאבים רבים הופסקו באמצע הדרך ואין לדעת מתי יתחדשו. במקומות שנכבשו, אקדמאים הם לרוב אחד הגורמים הראשונים שמשטר חדש ינסה לנטר ולהכפיף למרותו, בשל הקשרים הבינלאומיים שלהם וההשפעה האפשרית שלהם על הציבור. שליטה באקדמיה היא חלק מהשליטה בדעת הקהל.

אוניברסיטה בקייב, נערכת למתקפה הרוסית / צילום: Reuters, SOPA Images

 אוניברסיטה בקייב, נערכת למתקפה הרוסית / צילום: Reuters, SOPA Images

אוקראינה, בהיותה בעבר חלק מברית המועצות, ועוד לפני כן, היא בעלת מסורת אקדמית חזקה. השכלה מכל הסוגים היא חלק משמעותי מהתרבות של המדינה – השכלה לשם תואר כמו גם השכלה לשם השכלה, לאורך כל החיים. ההשקעה הממשלתית בהשכלה באוקראינה הייתה לפני המלחמה אחד מסעיפי התקציב הגדולים ביותר של המדינה, 7.3% מהתל”ג, לעומת 5.2% בארה”ב.

האוניברסיטאות הראשונות במדינה הוקמו כבר במאה ה-16, ובלטו בין המוסדות במזרח אירופה. באותה תקופה, נוצר קשר חזק בינן לבין מערכת ההשכלה הגבוהה הרוסית הדומיננטית. המוסדות הוותיקים הם בעיקר ממשלתיים או שייכים לעמותות. אחרי 1990, השנה שבה הוכרזה עצמאות המדינה, הוקמו מוסדות פרטיים רבים, יש האומרים רבים מדי.

נכון ל-2016 היו במדינה לא פחות מ-802 אוניברסיטאות (עבור 44 מיליון תושבים), ובשנים האחרונות המדינה ראתה בכך כמות גדולה מדי של מוסדות השכלה גבוהה המדללת את הכוח של כל מוסד. היא פעלה למיזוג ביניהן ולצמצום מספרן, וכך נסגרו 76 מוסדות שנחשבו לא איכותיים מספיק.

“מהרגע שהתחילה המלחמה באוקראינה, הבנו שאחת הפנים של המצוקה היא מה שקורה לאוניברסיטאות”, אומרת מלאת שמיר, סגנית הנשיא לבינלאומיות, אוניברסיטת תל אביב. “חלקן נאלצו להפסיק לחלוטין את פעילותן. החלטנו לקלוט את החוקרות (לגברים בגיל הזה אסור היום לצאת מהמדינה) ולצוות אותן לאנשי סגל שלנו, כך שיוכלו להמשיך במחקר שלהן, ולקבל גם מלגת מחיה, שכר לימוד ושכר דירה – כל מה שהן צריכות. התכוונו להשקיע בכך מכספנו, אבל מהר מאוד גויסו לכך תרומות מידידי האוניברסיטה במקומות שונים”.

המצב מאפשר לקבל לכאן חוקרות שבימים רגילים לא היו מתעניינות להגיע דווקא לישראל?
“כן, אלה חוקרות שהיינו שמחים לקבל גם בעתות שלום. אנחנו קולטים סטודנטים מכל העולם, ודווקא מול מזרח אירופה לא הייתה לנו עד כה הצלחה גדולה. כל החוק­­רות עוסקות בתחומים מעניינים, שיכולים להעשיר אותנו. אמנם יש ועדת קבלה לתוכנית, אבל עד כה כל הפניות אכן התאימו. לא מיפינו מ­הם המוסדות החזקים, אבל זה גם לא הזמן לבדוק את זה.

“אנחנו כמובן לא יודעים מתי המלחמה תיגמר. הקצבנו שישה חודשים, אבל אנחנו גמישים, גם לקבל אותן לזמן רב יותר וגם לאפשרות שהן יעזבו מוקדם יותר, כי הרי בסך הכל הן עזבו חיים מלאים באוניברסיטאות שלהן”.

קתרינה לינסיק

בת 47 ● בעלת תואר ראשון בהנדסת תקשורת, עשתה הסבה לפסיכולוגיה, היום פסיכולוגית במכון הלאומי האוקראיני ● חוקרת תהליכי אבל וטראומה ועושה התמחות בתחום של פסיכו-אונקולוגיה

קתרינה לינסיק / צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב

 קתרינה לינסיק / צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב

“לפני המלחמה, חקרתי את הפחד של מחלימים מסרטן מחזרת המחלה”

המחקר שלי: “אני פסיכולוגית בתחום הטראומה, עובדת זו השנה השנייה במכון הלאומי האוקראיני. המחקר שלי עוסק בתהליכי אבל, ובאופן ספציפי יותר, כאשר המלחמה התחילה, חקרתי את הפחד של מחלימים מסרטן מפני האפשרות של חזרת המחלה. זה פחד גדול אצל המחלימים, והוא פוגע באיכות החיים שלהם, גם אם החלימו לגמרי. מבחינה פסיכולוגית, הם עדיין מרגישים חסרים.

מצב בתי החולים: “כרגע אני לא יכולה לבצע את המחקר שלי באוקראינה. הבתים הופגזו, וגם בתי החולים, אפילו מחלקות הסרטן. החולים לא יכולים לקבל טיפול רפואי. חלקם מופגזים, באחרים יש מחסור בציוד רפואי ותרופות מיוחדות. רופאים התגייסו לצבא או מטפלים בפצועי צבא. חולי סרטן מנסים לברוח למדינות השכנות ולקבל טיפול רפואי, ואנחנו מאוד מעריכים את המדינות האירופיות שקלטו חלק מהם. אני אמשיך להיות בקשר ככל האפשר עם המשתתפים במחקר שלי, כדי לנסות להשלים את המחקר. אין לי הסמכה לעבוד כפסיכולוגית בישראל, אך אמשיך לקדם את המחקר שלי תחת הנחייתה של פרופ’ יעל בנימיני מבית הספר לעבודה סוציאלית.

התמודדות עם אבל וטראומה: “אני יודעת הרבה על אבל, ועכשיו כל המדינה שלי באבל בגלל המלחמה, וגם אני. בעבודה שלי אני משתמשת במודל האבל והאובדן של סטרוב ושוט ( Stroebe and Schut) , ובישראל משתמשים במודל דומה של פרופ’ שמשון רובין. המודל הזה אומר שבתקופה של אבל אנחנו מתמודדים עם שני גלים שמכים בנו בו זמנית. מצד אחד האובדן, ומצד שני החיים שנמשכים. יש להקצות זמן לאבל ויש להקצות זמן להתמודדות עם החיים, לחיות ברגע. לי יש מזל שאני חיה כרגע בעיר כל כך יפה כמו תל אביב, עם שדרות העצים והים, שעוזרים לי להרגיש את החיים למרות כל מה שכרגע אין לי. ואפילו אולי אוכל לפגוש את רובין, אחרי שצפיתי בהרצאות רבות שלו באינטרנט.

“מילת המפתח בפוסט טראומה היא ‘פוסט’. בזמן הטראומה אי אפשר לעבד אותה, אנחנו צריכים את המשאבים שלנו לכאן ולעכשיו וצריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים לעשות כדי לדאוג לעצמנו, גם אם האינסטינקט הוא לדאוג לאחרים ולהיות גיבורים.

“חשוב גם כשדואגים מאוד, גם כשהתנאים קשים, לעשות מה שאפשר כדי לישון טוב, לאכול, לעשות פעילות גופנית. אנשים בתוך הטראומה שוכחים לטפל בעצמם וצריך להזכיר להם. אני מנסה להיות זמינה ברשת ולהוביל קבוצות תמיכה לפליטים ולמי שנמצאים שם. אני מלמדת אותם שיטות פשוטות יחסית להפחתת חרדה, ומאפשרת להם לפרוק את הסיפורים שלהם. אנשים הם חיות חברתיות, ועצם ההשתתפות בקבוצה יכולה לעשות המון”.

אנשים היום מודעים יותר מתמיד לכך שנוצרת להם טראומה, ברגע זה ממש.
“קשה להאמין שזה קורה במאה ה-21. כשהייתי ילדה, התגוררתי עם הסבים שלי, שהם ניצולי מלחמת העולם השנייה. אני מכירה את הסיפורים, איך הם שרדו ואיך התגברו אחר כך. אולי זה עוזר לי להרגיש פחות לבד. הדורות הקודמים מאחוריי. לא רק טראומה ניתנת להעברה בין דורית, אלא גם חוסן”.

ההחלטה לעזוב: “המלחמה החלה ביום ההולדת שלי. אנחנו גרים בחלק של קייב שנפגע מאוד קשה בקרבות. אחרי שהתרחשה לחימה בין הכוחות הרוסים והאוקראינים מאוד קרוב לבית שלנו, בעלי ואני החלטנו יחד שעדיף שאעזוב למרות שהוא לא יכול לצאת איתי וגם בני בן ה-21 נשאר שם. ידענו שבאזורים שנכבשים על ידי הרוסים יש ביזה ורצח ועינויים. אז מי שיכול, עוזב”.

המשפחה שנשארה מאחור: “בעלי ובני נמצאים בקייב, ואני מאוד דואגת להם. מחפשים הזדמנות לצאת מערבה למקום בטוח יותר – אבל מה זה בכלל מקום בטוח? אני כאן בתל אביב ולפני כמה ימים הייתה התקפת טרוריסטים 500 מטר מהמלון שבו אני מתארחת. גם ההורים שלי בקייב.

“כרגע הצבא שלנו שחרר את קייב ונכון לעכשיו יש אוכל ואבא שלי אפילו עובד. המדינה שולחת אספקה למבוגרים, כנראה מארגוני סיוע, כולל מישראל, ואנחנו מאוד מודים לכם. אני מאוד מקווה שהעולם יעזור לנו. בעיניי זו ממש מלחמת טוב ברע”.

העתיד: “אני מאמינה שאנחנו ננצח ואחזור הביתה. אני ובעלי יחד זה 28 שנה, ומתוכן לא בילינו יותר משבוע בנפרד. המחשבות שלי איתם בקייב. אני מקווה שכמה חודשים שאהיה כאן יהיו טובים למחקר שלי, ואז אוכל לחזור ולעזור לאנשים שלי”.

מריאנה סיטאר

בת 24 ● עורכת דין ודוקטורנטית במכון קורצקי בקייב ● חוקרת משפט השוואתי במאות ה-20 וה-21

מריאנה טסיטאר, חוקרת משפטים שירות ציבורי / צילום: דוברות אונ' ת''א

 מריאנה טסיטאר, חוקרת משפטים שירות ציבורי / צילום: דוברות אונ’ ת”א

“אנחנו מנסים ללמוד מחוקים למניעת קשרי הון-שלטון במדינות שונות”

המחקר שלי: “אני בת 24, התחלתי ללמוד משפטים בגיל צעיר והיום אני עורכת דין באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים באוקראינה. במקביל, אני דוקטורנטית במכון קורצקי בקייב. תחום המחקר שלי הוא משפט השוואתי במאות ה-20 וה-21. אני חוקרת את מערכת המשפט במדינות שונות, בין היתר כדי לראות מה ניתן להוסיף למערכת המשפט האוקראינית הצעירה, שקמה במתכונתה הנוכחית רק עם עצמאות אוקראינה”.

מערכת המשפט האוקראינית: “מערכת המשפט שלנו בנויה על החוק של ברית המועצות לשעבר. היא עברה סדרה של תיקונים, על פי הצרכים הספציפיים של מערכת המשפט האוקראינית. לדוגמה, חוק האוליגרכים שחוקק בשנה שעברה על ידי ממשלתו של ולדימיר זלנסקי, שמגדיר מי נחשב אוליגרך במדינה ומחייב כל גורם ציבורי להכריז על כל מפגש שלו עם אוליגרך.

“אמנם מדינות אחרות אינן נשלטות בצורה כל כך בולטת על ידי אוליגרכים, אבל חוקים דומים למניעת קשרים סמויים בין הון לשלטון מצויים במערכות משפט שונות בעולם, ואנחנו מנסים ללמוד מהן. מאוד מורכב לקחת אלמנט אחד ממערכת משפט אחרת, כי תמיד יש תלות הדדית בין המרכיבים השונים של המערכות. המחקר שלי עסק באופן שבו ניתן ליצור אינטגרציה בין רכיבים שונים של מערכת המשפט, וכיצד להכין אותה לקראת ההתקרבות שלנו לאירופה.

“משפט השוואתי לא נועד להראות שמערכת משפט מסוימת היא עדיפה על פני אחרת, אלא לזקק את הרעיונות הבסיסיים של הצדק המשפטי, תוך מתן כבוד לגיוון בעולם, למסורות שונות ולחוויות שונות שתרבויות שונות עברו, שעיצבו את הערכים ואת התפיסות שלהם. מבחינתי, להבין מערכת משפט זה אומר תמיד להבין אותה בהשוואה לאלטרנטיבות של אותה תקופה”.

בית המשפט לערעורים בקייב / צילום: Shutterstock

 בית המשפט לערעורים בקייב / צילום: Shutterstock

ההחלטה לעזוב: “ביום אחד רגיל בחיים שלי, אמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שהמלחמה התחילה. האמת היא שלא האמנתי שזה יקרה בצורה כזאת במאה ה-21. מאז ראיתי התפתחות של מה שרק ניתן לקרוא לו אסון הומניטרי. אנשים נהרגים, וכשהרופאים רצים לעזור להם, הורגים גם אותם. ראינו אנשים נחטפים לרוסיה. לא הבנתי מה הם מנסים לעשות להם. זה ממש מתקרב לרמה של רצח עם.

“המנחה שלי הציע לי להגיע לישראל, והמחשבה שלי הייתה שאוכל להמשיך במחקר שלי ובו זמנית אולי לעזור מכאן לאנשים באוקראינה. אם תהיה הפגנה, אם יהיה מרכז התנדבות, אני אצטרף. היו לי שעתיים לארוז, אבל נראה לי שיש לי מה שאני צריכה. נסעתי 28 שעות באוטובוס להונגריה, ומשם טסתי לישראל. נתנו לי דירה מאוד נעימה במעונות, ואני מאוד נרגשת מהעזרה של כל מי שפגשתי”.

המשפחה שנשארה: “המשפחה שלי נמצאת שם. אמא שלי אמרה שתהיה שם עד הסוף. אני בקשר איתם ושומעת סירנות כשאני מתקשרת, ואני יודעת שהם מתחבאים”.

העתיד: “אנחנו לא אומרים ‘כשזה ייגמר’, אלא ‘כשאנחנו ננצח'”.

אנסטסיה דימאניצ’קו

בת 22 ● סטודנטית לתואר שני במשפט השירות הציבורי באוניברסיטה הלאומית קייב-מוהילה ● בעבר עבדה במיזם האירופי נגד שחיתות ● חוקרת תהליכי קבלה למשרות בכירות בשירות הציבורי

אנסטסיה דימאניצ'קו / צילום: דוברות אונ' ת''א

 אנסטסיה דימאניצ’קו / צילום: דוברות אונ’ ת”א

“מועמדים למשרות ציבוריות מתמודדים עם שחיתות באמצעות מערכת המשפט” 

המחקר שלי: “אני חוקרת את משפט השירות הציבורי, במסגרת תואר שני. באוקראינה אי-אפשר כרגע לבצע כל מחקר שהוא, ולכן ניצלתי את הסיטואציה להגיע לישראל. תחום המחקר שלי הוא תהליכי קבלה למשרות בכירות בשירות הציבורי באוקראינה. אנחנו חוקרים את הבעיות המשפטיות והאתיות בחלק מהתהליכים, ואת הנגישות של מגזרים ושכבות שונות של האוכלוסייה לתפקידים האלה. המשרות הללו הן נחשקות ולא קל להגיע אליהן.

“חלק מההמחקר שלי הוא היסטורי, ומראה איך גופי השירות הציבורי התפתחו לאורך השנים, והחלק השני הוא פרקטי ומדבר על האופן שבו אנשים פועלים כדי להגן על הזכויות שלהם כשהם מגישים מועמדות. אני חוקרת את החלטות המפתח של בתי המשפט בנושא.

“עבדתי בעבר ברשות למניעת שחיתות באוקראינה. כמובן, יש שחיתות בקבלה למשרות ציבוריות, והמועמדים מנסים להתמודד איתה בין היתר תוך שימוש במערכת המשפט. תלונה בתוך המערכת בדרך כלל תהיה לא אפקטיבית, כי השוחד משולם בכל הרמות, אבל בבתי המשפט יש סיכוי להגיע אל האמת. בתקופת הקורונה שינו כל הזמן את תנאי הקבלה, ביטלו והחזירו הליכים תחרותיים, נוצרו הרבה עיכובים ובעיות והוגשו המון תביעות.

“אני מניחה שבזמן השהייה שלי בישראל, אוכל ללמוד על אותן סוגיות לגבי שירות הציבור בישראל, מהם התהליכים המוצלחים ביותר, ומה פחות עובד, ואז אפשר יהיה ליישם באוקראינה את מה שעובד בישראל, וגם הפוך”.

ההחלטה לעזוב: “אף פעם לא חשבתי אפילו לעשות תואר שני בחו”ל. התחום שלי הוא די מקומי. אבל כשהתחילה המלחמה היה ברור שאי-אפשר להמשיך ללמוד. ביום הראשון של המלחמה בבית שלי ליד קייב, שמענו הפגזות אבל חשבנו שנהיה בטוחים אם נישאר בבית. כל יום המצב נהיה יותר גרוע. כשהחלונות שלנו נשברו, הבנו שחייבים לעזוב. לא הייתה תחבורה ציבורית. הרכבות הפסיקו לעצור בעיר. חברים עזרו לי עם מכונית פרטית.

“ראיתי פוסט של חברה בפייסבוק, שתיאר את המלגות שנותנת אוניברסיטת תל אביב, ומיד שלחתי מייל וענו לי ממש מהר. אני מרגישה שהיה לי המון מזל – להיות במקום שהוא בטוח וגם להשלים את ההשכלה שלי. יצאתי דרך לביב לכיוון סלובקיה, פגשנו מתנדבים שנתנו לנו אוכל, ומשם המשכנו ברכבות שהסלובקים אפשרו לנו לנסוע בהן בחינם, לברטיסלבה, בירת סלובקיה, ומשם לווינה. משם הגעתי לתל אביב. שיכנו אותנו במלון ברחוב בן יהודה עד שנוכל לעבור למעונות או למקום אחר שהוא בטוח”.

המשפחה שנשארה מאחור: “המשפחה שלי נשארה באזור פורטבה. אני מאוד דואגת להם. הם שומעים את ההפגזות כל הזמן. לפעמים אני מצליחה לדבר איתם בטלפון או בטלגרם, אבל לא תמיד השיחה עוברת. אני לא יודעת מה יקרה הלאה, כמה אנשים ימותו”.

הישרדות: “בהתחלה היה יותר קשה. לא היה אוכל בסופר והם לא יכלו ללכת לעבודה. אבא שלי התנדב לשירות הביטחון של העיירה שבה הם גרים. אמא שלי אוספת מזון עבור החיילים. אמא שלי היא במקצועה קצינת מבחן, אז היא חזרה לעבוד, אבל הורידו לה את השכר כי לממשלה אין כסף. סטודנטים וגברים צעירים לא יכולים לצאת מאוקראינה, אבל לרובם אין עבודה. אני לא יודעת איך הם ישרדו”.

העתיד: “”כרגע אין שום סימן לכך שהמלחמה נגמרת. אני יודעת שלפני שננצח יהיה הרג והרס. אחרי שננצח, אני אחזור”.

מאיה לוינסון

בת 20 ● סטודנטית לרפואה באוניברסיטה הלאומית לרפואה באודסה ● חוקרת את הקשר בין המיקרוביום של המעי לאסתמה

מאיה לוינסון, חוקרת בתחום הרפואה / צילום: דוברות אונ' ת''א

 מאיה לוינסון, חוקרת בתחום הרפואה / צילום: דוברות אונ’ ת”א

“באוקראינה רופאים לא מרוויחים טוב וציוד המחקר מיושן” 

לימודים: “אני סטודנטית לרפואה, בת 20. אני יהודייה, ואפילו הייתי בעבר בישראל במסגרת פרויקט תגלית. ההצטרפות שלי לתוכנית באוניברסיטת תל אביב, לעומת האפשרות של עלייה לישראל ללא התוכנית, מאפשרת לי להמשיך את המחקר שהתחלתי באוניברסיטה הלאומית לרפואה באודסה, כחלק משנת הלימודים הרביעית שלי לתואר ברפואה. בישראל, הצטרפתי למעבדה של פרופ’ מירב כהן, ואני מאוד מתלהבת מכך”.

המחקר שלי: “באוקראינה חקרתי את הקורלציה בין המיקרוביום של המעי ואסתמה, איך הביום משפיע על התפתחות המחלה. בתל אביב אני צפויה לחקור את הסביבה של גידולים ואינטראקציה בינם לבין תאים של מערכת החיסון. אצטרף לפרויקט שמתמקד בפאגוסייטוזיס, שזה תהליך שבו תאים מעכלים חלקיקים גדולים, כולל מיקרואורגניזמים אחרים, חומרים זרים או תאים שאין בהם כבר צורך. יש לי לא מעט להשלים והסטודנטים האחרים מאוד נחמדים ומלמדים אותי”.

סטודנטים באוניברסיטה הלאומית לרפואה באודסה / צילום: מתוך אתר האוניברסיטה

 סטודנטים באוניברסיטה הלאומית לרפואה באודסה / צילום: מתוך אתר האוניברסיטה

ההחלטה לעזוב: אמא שלי, אחותי הקטנה ואני מיהרנו לצאת מאודסה למולדובה בתחילת המלחמה. לא היה איפה לגור כי היו הרבה פליטים, אז נעזרנו בסוכנות היהודית שתחזיר אותנו הביתה (לישראל). חזרנו לאוקראינה לקחת את הדברים שלנו, ואז יצאתי במה שהייתה הנסיעה הכי גרועה בחיים שלי. היינו אמורים לנסוע מאודסה לבוקרשט דרך קישנב, אבל אז עיכבו אותנו בקישנב, שם לא היה לנו איפה להעביר את הלילה. כמה מתנדבים עזרו לי בסוף לקנות כרטיסים ועברנו לרומניה, אבל עדיין לא היה לי את אישור היהדות שהיה אמור לאפשר לי להיכנס לישראל. היה פורים ואז שבת והאישור לא הגיע, עד שלוש שעות לפני הטיסה. הגעתי לנתב”ג, שם חיכתה לי אחותי התאומה, שכבר גרה כאן.

“בהתחלה היה קשה למצוא דיור אז התגוררתי אצל אחד הפרופסורים מהאוניברסיטה שהתנדב לארח אותי. הם היו כל כך נחמדים ואני כל כך אסירת תודה. אחותי גרה בירושלים ואין לה אפילו כורסה שאפשר לישון עליה. פרופ’ כהן עזרה לי עם כל המסמכים שהיו חסרים לי בגלל המלחמה.

המשפחה שנשארה: “אמא שלי באודסה, ואני מאוד חוששת כי בימים האחרונים המצב שם מאוד השתנה. מפעלים נהרסו והייתה שריפה גדולה. אני מאוד מפחדת עליהם. אמא שלי ואחותי יהודיות, אבל אבא שלי לא יהודי אז אנחנו לא יודעים אם הוא יכול לבוא לישראל. לפני המלחמה הוא שהה בברזיל מטעם העבודה. אם הוא יחזור לאוקראינה, הוא לא יוכל לעזור. אז כרגע הוא יגיע לאירופה ואמא שלי תנסה להצטרף אליו, ואז נראה אם הם יכולים לבוא אלינו לכאן. אבא שלי לא יכול להעביר כסף לאמא שלי. בהתחלה היה לה אוכל, לא היה מבחר גדול אבל לפחות הם לא רעבו. עכשיו יותר קשה”.

העתיד: “נראה שלא אחזור לאוקראינה. רופאים שם לא מרוויחים טוב ואין לנו הזדמנויות טובות לעתיד. ציוד המחקר מיושן הוא ציוד רוסי שלא תואם את מה שנעשה בעולם. אני חושבת על עלייה ומתחילה ללמוד עברית. זה לא אומר שאני לא אוהבת את המדינה שלי, אבל בעצם נוצרה לי הזדמנות”.



Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published.

close