News

“תרבות הביטול” מכרסמת בתרבות העממית


בישראל נוצר מרכז תרבותי ומדעי חשוב ופורה מאוד, יחסית למדינות אחרות בנות כעשרה מיליון בני אדם, אבל משום מה הישראלים גם מתאפיינים בפרובינציאליות חקיינית ונושאים עיניים אל אמריקה בהתבטלות. לכן היה ברור שנתעכב באיחור אופנתי קצר עד שיגיע ארצה הגל ההרסני של “תרבות הביטול” האמריקנית – מהפלת פסלים של אבות האומה ועד פיתוח תיאוריה היסטורית חדשנית, אך מופרכת, התולה בעבדוּת את כל הֶצבר העושר החומרי והתרבותי של אמריקה.

עיריית תל אביב, בראשות חולדאי, ביטלה את הזיקוקים האהובים על תושבי העיר בחג העצמאות האחרון, וכמוה עוד ערים לא מעטות. גם שר התרבות טרופר ביטל אותם בטקס המשואות. זה עתה בוטלו במקומות רבים בתל אביב גם מדורות ל”ג בעומר. נדחקו הפיקניקים התמימים של ילדי בית הספר ואיסוף הקרשים לפני כן. טרופר וחולדאי תירצו את החלטתם בטענה שזיקוקים מעוררים חרדה פוסט־טראומטית בקרב לוחמים לשעבר; מדברים נגד מדורות ל”ג בעומר בשם הגנה על הסביבה משריפת חומרים מזהמים. אבל לעניינים האלה, גם לכאב הלוחמים, יש פתרונות שאינם בהכרח השבתת השמחה ופגיעה במסורת אהובה.

מה שחשוב לראות כאן הוא שביטול הוא הפתרון שמייד מאמצים. מהר מאוד מבטלים את החגיגה, שמא מישהו ייפגע. הולכים על קצות האצבעות באיזו תחושת אשם כללית המבקשת לעצמה מושא. ובסופו של דבר, המושא הוא שמחת הקיום שלנו עצמה, החיוניוּת הפשוטה שלנו, שביטויה במשפט החביב והמשוּנה “עם ישראל חי” – חי ושמח למרות הכל, עם כל העומק ההיסטורי שיש לתמימות הזאת.

יש מגמה גוברת של ביטול עצם השמחה החברתית. מרצה אחת מאוניברסיטת תל אביב מאבחנת מחלה, לא פחות, באנשים שדגל ישראל מתנופף מרחיב את ליבם. היא מבטאת מעקמי שפתיים לא מעטים באקדמיה. אנשים כמוה מתקוממים נגד אהבה פשוטה של העם והארץ. בעיניהם, היא שיתוף פעולה עם הרוע. מאחר שאנחנו לדעתם חברה חוטאת ומדכאת, חובתנו לקרוע קרע בבגד. ודאי אסור לנו לשמוח. בסוף כל משפט שלנו חייב להיות ערבי עם נרגילה, ועלינו להשפיל מולו את מבטנו ולבקש שימחל לנו.

תל אביב מובילה “תרבות ביטול” בעקבות מפילי הפסלים בארה”ב, בדרך להסתערות על סממני ההווי הישראלי בזה אחר זה. וזו בשורה לא טובה, כי תל אביב היא שתלטנית מבחינה תרבותית, עיר הגמונית שמחקים אותה. מתערבבות פה החמצת פנים כלפי כל גילוי של שמחה תמימה ו”קולקטיבית”, רחמנא ליצלן, ותשוקה חזקה ל”רפורמות” ולעיצוב־מחדש בלתי פוסק. והרי לתרבות קולקטיבית של עם רצויה מידה מסוימת של שמרנות בריאה ושל דבקות במוכר ובמה שמחבר בין האנשים.

לאמיתו של דבר, תרבות הביטול התחילה פה לפני 40 שנה, בשנות ה־80. התפשטה אז שלילה פוסט־ציונית של יסודות האתוס הישראלי, שגם היא היתה בשעתה יבוא מ”המערב”. אבל זו היתה תופעה אקדמית ביסודה, של התרבות הגבוהה. היתה לה רק מעט השפעה על כלל הציבור. כבר יש לנו טווח זמן מספיק לשיפוט אקדמי שלה, וב־20 השנים האחרונות נחשף כישלון הפוסט־ציונות להעמיד הסברים מקיפים ותקפים לתהליכים שכוננו את החברה, הכלכלה והתרבות של ישראל מעבר לתיוגה הרדוד כ”קולוניאליזם”, “מיליטריזם” או “פשיזם”.

הפוסט־ציונות לא היתה אלא שטף לא אחיד ברמתו של הערות ביקורתיות על תהליכי הכינון. רובן התיישנו ואינן מחזיקות מים. השפעה בת־קיימא היתה לה, למרבה הצער, על מה שמכונה “השמאל הציוני”. הוא הופשט מעיקר ערכיו ונעשה חסר אונים גם למול השמאל האנטי־ציוני וגם למול הימין.

עכשיו אנחנו רואים מהלך כרסום אחר – לא בתרבות הגבוהה אלא בזו העממית, שעיקר כוחה של ישראל טמון בה. מה השמחה הזאת לכם, שואלים אותנו שוב ושוב בזעף. למגמה הזאת, לניסיון לקפל לנו את הברכיים, אנחנו חייבים להתנגד בכל תוקף.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו





Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published.