News

לי גל הירש נושא מזכרת


סרטה המצוין של אילה חסון, “קרב חייו”, המגולל את מסכת ההתעללות המזעזעת שעובר גיבור ישראל גל הירש מצד המשטרה והפרקליטות, מעורר אצל רבים (לא רק בימין) תהיות קשות גם בקשר לתיקי נתניהו. לי יש תהיות כאלה מזמן לא מפני שאני משפטן (אני לא), לא מפני שאני ליכודניק על אוטומט (גם לא) ועוד הרבה לפני השבוע הזה, שבו עוררה חקירתו הנגדית של פילבר ספק בקשר לעצם קיומה של “פגישת ההנחיה” בינו לבין נתניהו. הסיבה לכך שתיקי נתניהו מפוקפקים בעיניי היא שאני מתפרנס מכתיבה ומהלחנה של שירים כבר שנות דור.

כל כותב שירים מיומן יודע שלשיר טוב יש גרעין של אמת, שניתן לתמצת במשפט אחד. תחשבו על כל השירים שאתם מכירים, מ־”All you need is love” של הביטלס ועד “לא יודע איך לומר לך כמה שאני אוהב” של שלום חנוך. שני המשפטים האלה נושאים בחובם את כל המטען הרגשי של השיר. אם הבנת אותם, הבנת מה פול וג’ון או שלום רוצים להגיד. השאר – הבתים – זה פרוצדורה: עדויות והוכחות לטענה הברורה כשמש, המופיעה בפזמון.

העיקרון של רעיון מכונן שניתן לבטא במשפט אחד או לכל היותר בשניים, נכון לא רק באמנות: גם בהיי־טק, בעסקים ובכל פרויקט אנושי מורכב, משפט המפתח הוא המצפן שמצביע על הנקודה שאליה חותרים. בלי המצפן הזה, סופו של הפרויקט להתברבר. חברת ווייז, למשל, היא חברה מצליחה כי ניתן לבטא את חזונה במשפט קצר אחד: “ניצול חוכמת ההמונים כדי להימנע ככל האפשר מפקקי תנועה”.

תחום המשפט הפלילי אינו יוצא דופן: את המהות שבסופו של דבר הופכת אדם לעבריין מורשע, אמורה התביעה להיות מסוגלת לסכם במשפט בהיר אחד. זו, למשל, טענת התביעה בפרשת הולילנד: “יזמי הפרויקט שילמו שוחד לראש העירייה בתמורה להקלות בנייה”. המאמץ להוכיח טענה כזו הוא מורכב, אבל הטענה עצמה פשוטה.

בתיק 4000 משפט המפתח של הפרקליטות נשמע בערך ככה: “שר התקשורת נתניהו העניק הטבות רגולטוריות לאלוביץ’. בתמורה – אמנם לא קיבל כסף, אבל זכה לסיקור אוהד באתר וואלה. סליחה, לא הצלחנו לבסס סיקור אוהד בוואלה, אז הלכנו בסוף על היענות חריגה. סליחה – כלל החומר שחולץ מהטלפון של אילן ישועה מוכיח שהוא נענה באופן חריג לכל העולם ואשתו, אבל לא התכוונו להעביר להגנה את כלל החומר, זה התפלק לנו…” אפשר להמשיך עוד הרבה, אבל הנקודה ברורה – כבר המילים “בתמורה אמנם לא קיבל כסף” הופכות את משפט המפתח למסורבל.

משפט מפתח מסורבל הוא מתכון מצוין לגרירת נתניהו ומשפחתו בבוץ במשך שנים. גרירה שכזו, כפי שמוכיחה ההתעללות המזעזעת בגל הירש, היא שיטת עבודה מקובלת בפרקליטות של שי ניצן וליאת בן ארי – אמצעי לגיטימי לשבירת הנאשם בדרך לעסקת טיעון.

הבעיה היא שבמקרה של נתניהו נפגעת בדרך גם הלכידות של עם ישראל. לפני עידן שי ניצן כפרקליט המדינה נהנתה החברה הישראלית מאחדות חסרת תקדים. מעצם החיים יחד הלכו והתאחו שלושת השסעים הכאובים ביותר בעם: השמאל והימין התקרבו בזכות הסרבנות הפלשתינית לפתרון הסכסוך, יוצאי עדות המזרח והאשכנזים התקרבו בזכות כור ההיתוך המבורך של המשפחות המעורבות, והחילונים והדתיים התקרבו בזכות שכיחות האופציה המסורתית – עושים קידוש בשישי ונוסעים לים בשבת.

ואז הגיע שי ניצן. פרקליט מדינה עם יושרה לא היה מאשר לתבוע ראש ממשלה מכהן בלי משפט מפתח פשוט, שהבוחר יכול להבין. לניצן זה לא הפריע, והתוצאה: שסע עמוק בעם, בין שני מחנות, שכל אחד מהם משוכנע שהוא נאבק על עתיד הדמוקרטיה הישראלית.

כפי שעוללה לגל הירש, כך הפכה הפרקליטות של שי ניצן עם בריא לחולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו





Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published.

close