News

“הכאב לא עובר גם אחרי 25 שנה


יום שישי, 21 במארס 1997, ערב פורים. בסביבות השעה 13:40 מחבל מתאבד מפוצץ מטען שהוסווה בתיק יד בפתח בית הקפה אפרופו שבבניין בית חנה, בקרן הרחובות שדרות בן־גוריון ואד”ם הכהן בתל אביב.

אף שהיתה מורגלת בעשור ההוא בפיגועים מזעזעים, העיר ללא הפסקה זוכרת את הפיגוע הזה היטב, בעיקר בזכות התמונה קורעת הלב של שני וינטר, בתה בת החצי שנה של ענת רוזן־וינטר ז”ל, שנרצחה בפיגוע, הלבושה שרידי תחפושת ליצן ונישאת בידי השוטרת ציונה בושרי. יחד עם ענת נהרגו בפיגוע יעל גלעד ומיכל אברהמי־מידן ז”ל. מיכל, אשתו של שי אברהמי, היתה בחודש השלישי להריונה.

כששי, היום בן 56 ומנכ”ל מכון וינגייט למצוינות בספורט, מספר על עולמו אז, הוא משתדל לשמור על קורקטיות בתוך סערת הרגשות שמציפה אותו. מעולם לא חשף את סיפורו האישי, כי התעקש שזה מקרה פרטי שאין להשליך ממנו על העולם כולו.

“הכאב לא עובר גם ב־25 השנים שחלפו, אבל אני חושב שעבורי, הבחירה בחיים היתה אחת התובנות שנבנו מייד לאחר מה שהתרחש. אתה קם, מתחיל להתאושש ומסתכל לאן אתה רוצה להמשיך הלאה בחיים”.

“אחרי הפיגוע אמרתי לעצמי ‘שי, הגיע הזמן לשינוי'”. אברהמי, צילום: יוסי זליגר

“הגיע הזמן לשינוי”

אחרי הפיגוע אושפז שי בביה”ח איכילוב למשך יותר מחודש וסבל מפגיעות שונות. עדות חיצונית ניתן לראות באזור מרפקו שרוסק, דבר המונע ממנו את האפשרות ליישר את ידו עד היום, גם לאחר עשור של שיקום וטיפולים, שעדיין נמשכים.

“אתה לא יודע לאיזה עולם אתה נכנס”, הוא מתאר, “הייתי בחור צעיר ובריא שכל החיים לפניו, ופתאום – בית חולים, אשפוז, ניתוחים ושיקום”.

לא ברור איך בסוף הגעת דווקא לספורט.

“אחרי הפיגוע אמרתי לעצמי ‘שי, הגיע הזמן לשינוי’. עברתי לעולמות המגזר הציבורי, ואחרי התפקיד האחרון ברשות מקומית הגעתי לכאן, במידה מסוימת קצת במקרה. אתה יודע, זה לא שבאתי מעולם הספורט, אבל כמי שאוהב ספורט – ידעתי שווינגייט הוא המקום עבורי”.

בראיון המלא, שיתפרסם מחר במוסף יום העצמאות, מדבר שי על האהבה החדשה שמצא, שהפכה אותו לאב לארבעה, וגם על ברק לופן ז”ל, שסיים את קורס המאמנים הלאומיים במכון וינגייט יממה לפני שנרצח בפיגוע ברחוב דיזנגוף, לפני כחודש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו





Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published.

close