News

אסייג לחוכמה שתיקה: השיעור של אופירה


הנזיפה החמורה של אופירה אסייג בכתב בשידור חי בתוכנית הרדיו שלה הזכירה לי, כמו לרבים אחרים בתעשייה, התנהגויות חמורות שצריכות להיעלם מהעולם.

אי שם, בתחילת שנות האלפיים, הייתי חייל שאפתן ובעל מוטיבציה בלתי נגמרת בגל״צ. בשתיים מההזדמנויות שניתנו לי (את הפעם השלישית הדחקתי) להפיק את שתיים מהתוכניות המבוקשות ביותר בתחנה, חטפתי צרחות שמהדהדות באוזניי עד היום.

במקרה הראשון היה זה מגיש ידוע ואהוב, שמעל גלי האתר היה לו את הקול הנעים והסבלני ביותר. מאחורי הקלעים הקול והטונים התחלפו בצרחות קשות ופוגעניות. המעבר בין הקול הנעים למאיים התקיים, למשל, בבקרים שבהם לא כל שלושת העיתונים שחיכה להם הגיעו לתחנה.

במקרה השני היתה זו מפיקה שהיתה בוגרת ממני בסך הכל בשנתיים, אבל כנראה הרגישה מספיק בנוח לנצל את ה”צעירות” שלי ולהתקשר אלי ביום מחלה כדי להטיל אשמה בצרחות איומות על טעות שעשתה בעצמה.

הטקסט הזה נעדר שמות כי מטרתו היא לא לסגור חשבונות. מה כן? להזכיר שאיומים והתעמרויות קיימים – ובטונות.

רבים מאנשי התקשורת והטלוויזיה אוהבים לדווח על התנהגויות לא ראויות, אבל כשזה מגיע אליהם, הכל הולך. התעמרויות, הטרדות, הפחדות וטונים גבוהים היו בעבר לגיטימיים ומצויים בכל סביבת עבודה. חלקם עד ממש לא מזמן ובגופים מובילים מאוד, פעמים לא מעטות דווקא מכיוונן של נשים בכירות כלפי העובדות שלהן. בזכות המאבק של MeToo ודומיה, עם השנים התופעה הולכת וקטנה, ומי שלא הפנים מוצא את עצמו נפלט החוצה.

בשנת 2022, וזה ברור לכולם, אין מקום לשיח ולסגנון האלו. אם לדייק, אף פעם לא היה להם מקום, אבל רק היום למדנו לעמוד על שלנו ועל היחס שאנחנו ראויים לו. אגב, בהחלט מגיעה תודה גם לאופירה, שבפחות מדקה הזכירה לכולם מה אסור להגיד לעובד, כולל לה עצמה.

מאז הצרחות שחטפתי עברו כמעט 20 שנה. את הצורח הראשון פגשתי לפני כמה שנים כשבידו העיתון שאתם מחזיקים ביד, פתוח על כתבה שכתבתי. התלבטתי אם להזכיר לו את אותם בקרים, אבל אז נזכרתי שהקארמה עשתה את שלה והוא לא משדר ברדיו כבר לא מעט שנים.

Erans@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו





Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published.